אִם אֶשְׁכָּחֵךְ

ירושלים תמיד הייתה בשבילי משהו אחר. חוּצְלָארֶץ.

כילדה, זכור לי בית אחד סמוך לטחנת הרוח בימין משה, שבו גרו חברים מכובדים כאלה של הוריי, אחר במושבה הגרמנית, וכמובן, איך לא, בית דודי יעקב ברובע היהודי, בשכונת בית וגן.

אבא היה אֶפִּיקוֹרֶס מֻחְלָט אך שמר על קשר נפלא עם דודי יעקב, ומה שאני בעיקר זוכרת משם זה את הוויכוחים הפילוסופיים השנונים שלהם, המתובלים בתבשילים יהודיים חוצי-תרבויות שהכינה גִּילְיָה אשתו רחבת הגוף והלב, וגם, שֶׁאָהֲבָה וחיבור אנושי יכולים לגשר על הבדלי-תפיסות-עולם ותדמיות חיצוניות.

כנערה, ירושלים נצבעה לי בצבעים חדשים. החיים גלגלו אותי למפגש מיוחד עם אמן מדהים שעבד ברשות השידור של אז. אהבתי לנסוע אליו בחופש הגדול, ממש טיול שנתי. אין טלפון נייד, אפילו ווקמן עדיין לא היה לי אז. הנסיעה באוטובוס מרחובות נראתה ארוכה מאד ובסופה חיכתה לי תמיד הרפתקה מיוחדת, מלאה בציורים, מזנון רשות-השידור ואהבת בוסר.

ואז, כאשה צעירה, בירושלים פגשתי את האהבה הגדולה שלי. במשך מספר שנים ביליתי פעם בשבוע בבית ערבי כמעט בלתי משופץ בנחלת-שבעה של פעם. אהבתי להגיע לשם, לאווירת המסתורין, הריחות המסוימים מאד האלה של הרחובות, הבית, במיוחד זכור לי הטעם של סלט החצילים המדהים מהשוק עם החלה הטרייה, שהיו מחכים לי כשהגעתי בשישי בצהריים, מיד אחרי החיבוק שבקושי הצליח להפיג את הגעגוע העמוק.

והמוזיקה. האהבה שלנו הייתה שִׁכָּרוֹן אקוסטי.

היינו מחפשים בחנויות הדיסקים של פעם את הדברים המיוחדים החדשים ומפתיעים זה את זה, מתרגשים ביחד מהגילוי, מההרפתקה הרב-חושית, מהמשהו הייחודי הזה שהיה ביננו, כמו סוד משותף.

מאז, ביקרתי בירושלים בהקשרים כאלה ואחרים, אך עבורי ירושלים נשארה הזיכרון הזה.

העיר השתנתה מאד, ישראל השתנתה מאד, העולם...

וְהַמַּשֶּׁהוּ הַיִּחוּדִי הַהוּא עֲדַיִן חָרוּת לִי בַּלֵּב.

18.2.2021