גָאיָה כְּרוֹנִיקַלְז - הַמְּכֻשָּׁפוּת, הַתְּמָנוּן וְתָא הָאִכְסוּן

מורידה לכאן כמה מילים, כדי לסיים את התהליך ה-מ-ט-ו-ר-ף שעברתי ביממה האחרונה. העלילה, מרתקת ככל שתהיה, אינה הפואנטה כלל ועיקר. היא רק הבמה שאפשרה לי שוב, לחוות את עצמי נופלת לזרועות המיינד וזרועותיו הַתָּמְנוּנִיּוֹת, הַמְּתַעְתְּעוֹת.

יש לי חלום ישן, בסתר ליבי, לגור באוטו-בית. האמת, לא חשבתי שיבוא יום והפנטזיה הזו תרים את ראשה, אַךְ לְאוֹרָם (האפל-משהו) של האירועים המתרחשים בשנתיים האחרונות, הלך החלום הזה והתעורר. ובאחרונה ממש הרגשתי שאני הולכת לכיוון הזה, ואפילו התחלתי לבדוק אופציות בעולם הגשמי.

הסביבה שלי מאד תומכת בי ובהרפתקאותיי הפוטנציאליות, והווייב החיובי הלך ודחף אותי בנעימות להתחיל להתגלגל בכיוון, רעיונית לפחות.

ואז...

לפתע פתאום החלו העניינים להתגלגל במורד הכביש המהיר, תרתיי משמע. מכירים את זה שמתחיל רצף אירועים, שהוא כה קסום, כה מסונכרן וכה מדויק, שזהו, אתם בטוחים שזו טלגרמה ישירה מהמקור שאומר לכם – הנה, רצית, קיבלת! וללא מאמץ כלל?

דבר הוביל לדבר, באמת באופן מרשים בִּמְכוּשָׁפוּתוֹ, ומצאתי את עצמי עומדת מול אוטו-קרוואן, שממש הרגיש (באותו הרגע) בול בשבילי, וְצֻוַּת עם אנשים באמת מופלאים שכל הווייתם באה לעזרתי, ותמיכת החברים, המשפחה, מה לא. רק תקני, תשפצי והנה – הבית-על-גלגלים שלך.

ובפנים, בתוך כל הדחיפה הכריזמטית, ההתרגשות, השמחה וההתפעמות מקסמם של החיים, בפנים היה כיווץ קטן בבטן.

ולמרות שכבר המון המון המון זמן לא התעלמתי מתחושות שכאלה... בכל זאת דחקתי את הַכִּיווּצוֹן הזה לתוך אחד מתאי האכסון של האוטו-קרוואן הזה. ונעלתי.

חתמתי על זיכרון-דברים ועליתי חזרה על הכביש המהיר הביתה.

אבל הַכִּיווּצוֹן, שמטרתו היא אך ורק טובתי העליונה והתחתונה גם יחד, לא וויתר. ודי מהר הפך לבערה לוהטת בכל בית החזה שלי. והבערה הזאת שרפה הכל. את הקרוואן הזה, את ההבנות האלה והאחרות, את הרצון, את אי-הרצון, את כל מה שאני חושבת על עצמי, ולבסוף, אפילו את הבושה.

הבושה קשורה לכל אותן החלטות נמהרות שעשיתי בעבר, לפני שהתחלתי לכבד את העיצוב שלי. ההחלטות האלה יצרו מצבים שעד היום עדיין לא "תוקנו", עדיין לא הגלידו הצלקות מהן, והשפיעו קשות על אנשים קרובים לי.

ועכשיו, אני ניצבת מול זה, חרוכה, מותשת ומחייכת.

זה פשוט לא האוטו המסוים הזה. יורדים הרבה אסימונים שידייקו לי את המשך התהליך של הגשמת החלום הזה. וכן, לאט לאט חוזרת נשימתי לקצב רגוע ואני מבינה שהכל לטובתי ולמדתי המון.

ועם כל אי הנעימות של להתחרט, וכולם כבר אמרו לי שאני הכי אמיצה וסיפרתי כבר לבן שלי... הקומזיץ הזה בחזה שלי מראה לי שאין שום דבר יותר חשוב מההקשבה פנימה, גם ברגעים שהכל הכל מסביב נראה כל כך מושלם ונכון.

הַכִּיווּצוֹן שהיה שם בתוך כל החגיגה הזו, הוא הדבר היחיד שהייתי צריכה להקשיב לו.

חוש ההומור הקוסמי תמיד מביא גם גְּרַנְד פִינָאלֶה: ביום שישי הבא מתקיים מפגש של "חדר ההמתנה" שלי, העוסק בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו ואיך נכון לנו להתנהל לפי העיצוב שלנו כמובן, ומהי אותה הַמְתָּנָה המהווה את הבסיס לכל "הניסוי" של העיצוב האנושי. אז חשבתי לעצמי, כמה טוב שאני עורכת את הסדנה הזאת, היא בראש ובראשונה עבורי.

בוקר טוב :-)

25.11.2021

(לאור תגובות דואגות... האוטו המתוק לא עומד בחנייה שלי, העסקה מבוטלת. החוויה הפנימית ממש לא).

ואחרי התגובות הדואגות הגיעה השאלה מהו "חדר ההמתנה" אז הנה בקישור הזה :-)