המפטי דמפטי וזה

"אני הכי נהנה לקרוא כשאת כותבת על אהבה", אמר לי ירון כשנפגשנו בפילאטיס.

אז הנה.

שנים סגרתי את הנושא הזה במגירה נעולה באופן משו משו מתוחכם, והמפתח נזרק מעבר לְצוּק הַמַּחְמָד שלי.

אך ברגע שנפרצה המגירה (בחיי אין לי מושג איך, לא פתחתי אותה, אין מפתח), מאורת הארנב נפערה והנני נופלת ומתהפכת שוב ושוב בתנועה ספיראלית מטלטלת יחד עם הכובען המטורף, הזחל והמפטי-דמפטי, מקווה שלא להיפגש באיזו מלכה אדומה שתערוף את ראשי טרם עת, לפני שאטעם כמה פטריות מנוקדות שכאלה.

אז אני מתערבבת קצת, לאט לאט, עם אנרגיה גברית. ובו זמנית, מאפשרת לזו הנשית בתוכי להראות עצמה קצת יותר. אין ספק, זו הרפתקה חדשה עבורי.

כל הרעיון הזה של להכניס מישהו לחיים שלי...

אני יצור עצמאי שמיומן ממש להיות לבדו ולאהוב את זה. וכמובן, תמיד רשת הביטחון הזו ממתינה לי בחדווה. אז בכל פעם שיש איזה "אולי" קטנטנן, וזה לא קורה באמת, משהו בי נושם לרווחה. אפשר עוד קצת לנוח בבלגן הפרטי שלי, במוכר והידוע שלי, לפני שהסערה תהפוך הכל ותיצור סדר חדש בעולמי.

כן אני פוחדת. יַאפְּ. אך הפעם אני מסתכלת לפחדים האלה בעיניים ויודעת שיש לי יכולת להתיידד עמם, לרכך אותם ולהיכנס למסע חדש יחד איתם. וזה אפשרי כי אני מישירה אליהם מבט. כשהם היו נעולים שם במגירה, יחד עם הפוטנציאל לאהבה, יכולתי להכחיש אותם, להתעלם מהם, אך הם בצעו בי את זממם מתחת לפני השטח.

מאז שהאהבה יצאה לחופשי, היא מישירה מבטה לתוכי, כמו אומרת: "מותק, יאללה, לא הִתְקַמַּטְתִּי מספיק במגירה הזאת מי יודע כמה שנים? נמאסת כבר עם השטויות שלך של להיות לבד זה הכי שווה. תנסי משו אחר, אני משועממת לאללה".

מה כבר אני יכולה לעשות?

אז אני ממשיכה בטיול שלי בארץ הפלאות, או יותר נכון הַפְּלָאִים.

ונהנית מכל רגע.

14.5.2024