Search
  • Gaya Ariel

הַזְמָנָה חוֹדֶרֶת לְהִתְאַהֵב

מתנות זה הכי כייף, לתת ולקבל.

בדיוק חגגתי את יום הולדתי לפני כמה ימים, והיה קסום ומלא אהבה. אנשים נפלאים, אוכל משגע, שיחות עמוקות, המון המון צחוק, וכן, גם מתנות מתוקות.

ובעצם, רציתי לספר לכם על המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שקיבלתי בחיי, יותר מכל המתנות בכל ימי ההולדת שהיו לי. בעצם, המתנה שאפשרה לי להיוולד מחדש.



כמובן שכוונתי היא למתנת העיצוב האנושי, ובמיוחד מה זה אומר להיות הפרוג'קטור שאני.


ברור שכל אדם שמתוודע לעיצוב שלו ולוקח את המסע הזה ברצינות ובכבוד, חייו משתנים לבלי הכר. אין סוף להפתעות ולממתקים שזה מביא עמו. אבל, וזה אבל בעל משקל - לפרוג'קטורים, זה משהו ברמה אחרת. זו הצלת חיים, זה שינוי מהותי ביכולת לעבור את מסע החיים הזה בעוצמה ובהדר, במקום בתחושת "עַל-יַד" במקרה הטוב, וּבְקִרְטוּעַ קֹרְבָּנִי במקרים הקשים יותר.


המילים האלה לא יוצאות ממני בהתנשאות וגם לא בציניות. הן באות ממקום עמוק שיודע ומכיר את המצבים האלה. הייתי שם, חוויתי את זה, ועכשיו אני חווה את הפרוג'קטוריות שלי כל כך בכייף, בשלמות ובכבוד גדול לאיכויות המיוחדות האלה של הטיפוס המיוחד מאד הזה, שזכיתי להיות.

לכן, השמחה הגדולה ביותר שלי היא לתמוך בעוד פרוג'קטורים, ולעזור להם לעבור את הגשר, אל המתיקות הזו שהיא מנת חלקי כיום, במקום המרירות, שטעמה זכור לי היטב.


כילדה, נולדתי בוגרת. יכולת הראייה החדה שלי כפרוג'קטור חדרה וראתה הכל. אני זוכרת את התחושה הזו, של לראות, ולא להבין מדוע אנשים מתנהלים כפי שהם מתנהלים. אפילו הורי, הגננת, ועם הזמן כמובן המורים, בצבא... הכל. תמיד הייתי מופתעת כשקלטתי שאחרים לא רואים את מה שאני רואה.


התחושה הזו של להיות בלתי-נראית

והדברים שאמרתי ונפלו על אוזניים ערלות

והחדות שיצאה ממני וחזרה אלי כבומרנג

והידיעה שפשוט לא מבינים אותי

ולא נותנים לי הזדמנות לתת את הראייה הייחודית שלי

והרצון להשתייך, מהול באי הרצון להיות כמו כולם

לדעת שאני רואה ויודעת ושאינני מקבלת על כך הכרה

ולהיות אמא לגנרטור

ובת לגנרטורים

תמיד מאותגרת אנרגטית מול אחרים

ו ה מ ר י ר ו ת . . .


ויום אחד


קיבלתי את המתנה האדירה הזו:


הבנתי


איך זה עובד.


שיואו איזו הקלה!


עבורנו הפרוג'קטורים, ההבנה כל כך מהותית!


ואז מתחילה ההתנסות, והיא לא פשוטה.

הקפיצה שלי לניסוי הייתה מידית וחד משמעית. הייתי מוכנה לוותר על הרבה, ואכן ויתרתי, כדי לחיות את עצמי בכל המובנים, מיד. לא היה לי זמן לבזבז, הייתי מותשת משנים של מאבקים לא רלוונטיים. אני אדם רדיקלי וכך הייתה ועדיין ההתנסות שלי. והפירות מתוקים מאד.


לא מיד. זה לוקח זמן.

זמן הוא החבר הכי קרוב ואינטימי שלי.

וגם שלכם, אחי ואחיותיי.

אנחנו צריכים חיבוק, ותמיכה ושיבינו אותנו מאד ולעומק, וייתנו לנו מקום. ואתם יודעים מה? רק פרוג'קטור שחי את עצמו יכול באמת להבין.


יש לי עוד המון מה לשתף אתכם, ובעיקר רוצה לשמוע אתכם ולתת לכם את המרחב ללמוד ולהתרגל להיות מי שאתם באמת.

לכן יצרתי את ה - "פרוג'קט-אור".


מזמינה אתכם באהבה למסע משותף של התאהבות בעצמכם, בזרקור האור שאתם.

נתראה?

כל הפרטים על הפרוג'קט-אור

וקצת על המפגש שלי עם העיצוב האנושי


ובינתיים,

אני מתרגשת לקראת,

שולחת חיבוק,

להתראות!


29.12.2021








122 views

Recent Posts

See All