הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר

בימים אלה מלאו שנה לְטָרֶפֶת הָעֲטַלֵּפִים. וזה מרגיש כמו חיים שלמים.

חיים שלמים, או בעצם, מוות.

מוות של החיים שהכרנו, לטוב ולרע.

מוות של חלקים שלמים בתוכנו שלא יכולים יותר להתקיים, כי אין מקום יותר לפשרות. פשוט אין.

מוות של מערכות יחסים משפחתיות, חבריות ואחרות.

מותה של אשליית העולם הנאור, החופשי.

מסתבר שרוב בני האדם היו תמיד עבדים נרצעים. עכשיו זה מתגלה במלוא הדרו. אדם לא קם פתאום בבוקר ומאפשר לממסד לחדור לגופו, לנפשו ולחייו. גם סיפור המ.ג.י.פ.ה אינו מספיק כדי להפוך ישות חופשית לְעֶבֶד תוך שבועות מספר.

לא. העבד היה שם, מוכן ומזומן, ורק היה צריך להפעיל את התוכנות שכבר שכנו עמוק בתוכו, ממתינות לרגע הזה. רק עבד ילך לבדו ברחוב ריק, או יישב לבדו במכוניתו עם מסיכה שסותמת את פיו, את נשימתו, ואת נשמתו. אם יש משהו שמהווה עבורי את הסימן הברור ביותר להיות האדם עבד, היא המסכה הזו.

זה מפלח את ליבי. לא מצליחה לשחרר את מה שזה עושה לי. לעולם לא אקבל את זה כנורמה, לעולם לא אתרגל. וטוב שכך! כל עוד אני רואה זאת וחשה כך, לא אשכח מדוע נולדתי לזמנים אלה.

אֲנִי נוֹשֶׁמֶת חֵרוּת וְחַיָּה יֹשְׁרָהּ. וזה לא הולך ביחד עם סְתִימַת פִּיּוֹת. וכן, במקומות מסוימים אני נכנעת לפרקי זמן קצרצרים, וזה עוד יותר משאיר אותי ברורה וערה.

ויש עוד אנשים כמוני.

אנשים שמתוך המוות הזה יקומו חזקים יותר. לא ייוותרו על מי שהם, על הַגְּדֻלָּה, החופש, העוצמה הזו של בן האנוש הער, הרואה את השקרים באופן ברור, שאינו צריך להבין או להסביר, שיודע להתמיר את הפחדים שכל כך משתדלים להחדיר בו.

כי המוות הזה יביא אחריו לידה.

לידה של עולם חדש, שחיים בו בני אנוש אוֹתֶנְטִיִּים, חָפְשִׁיִּים, מחוברים לחזון של שיתוף פעולה, חברות, אכפתיות, כמו גם לאינדיבידואליזם, יחודיות, יצירתיות וכבוד לטבע.

ואכן, אנחנו יודעים שבטבע לידה מְלֻוָּה בכאבים ולעיתיים נמשכת זמן.

אנחנו מוכנים לכאב, מוכנים להמתנה, מוכנים למהפכה.

22.2.2021