חג החירות?

כל שנה בתקופה הזאת של חג החירות, עולות בי תהיות והתבוננויות על הנושא הזה, שעבורי הוא אולי החשוב ביותר בחיים. הרבה דברים מחביאים אותו ו/או מסתירים אותו, אך מתחת לכל הבולשיט, החירות היא הפואנטה של הווייתנו.

החירות להיות. להיות מי ומה שנועדנו להיות. לא מה שהחליטה עבורנו התרבות, המסורת וכל אינסוף מנגנוני התכנות והשליטה הסמויים והגלויים. פשוט להיות בחיבור עם האמת שלנו, שהיא ייחודית לנו.

ואותו 'חג החירות', הוא מועד שהוחלט על ידי סמכות חיצונית, קול חיצוני, שהינו בניגוד מוחלט לחירות. מעניין, הא? את החירות, שהיא מהותנו, כדאי לחגוג, ואולי פשוט לחיות, כל רגע ורגע.

המאטריקס, במשך עידני עידנים, לאט לאט שאב אותנו לבלבול. נתן לנו נוחות במקום חירות. ובאמת, כולנו יודעים שהדבר המאתגר ביותר הוא לנוע החוצה מאזור הנוחות.

כמה דברים אנו עושים בחיינו שברור לנו שהם לא לטובתנו, אך הם נוחים?

ומי ששם לב, רואה שכבר כמעט אין משהו שאינו כזה. כֶּלֶא הַנּוֹחוּת משתלט עלינו בכל רובד אפשרי.

כדי לבחור בדרכים אחרות שאינן מקובלות או לעוסות עבורנו על ידי הסיסטם, עלינו לגייס כוחות גדולים בתוכנו. לא לכולם קל ופשוט לשחות נגד הזרם. והדבר הקשה ביותר הוא כשאין לנו תמיכה מהסביבה.

עבורי, היושרה הפנימית שלי היא הדבר אשר אני נענית לו. והיא לעולם אינה מאכזבת אותי. לפעמים זה מאתגר להגיד את האמת הזו, במיוחד שהיא בדרך כלל חריגה או לא משתלבת עם ההתניות החברתיות. אך מתנות האמת הן מופלאות. תמיד.

אז אכן, להגיד לא לדברים מאד מקובלים בחברה, ביחסים, זה לא פשוט. ויחד עם זאת, בלי ללכת אחרי היושרה שלי, האמת הפנימית שלי, מה יש בחיים האלה? לְרַצּוֹת? להיות סבבה עבור אחרים?

זה בעצם השקר הגדול ביותר: לשים את האחר/החברה/המדינה (מי שעדיין חושב שיש דבר שכזה) לפנינו.

אדם שאינו שלם עם עצמו, שאינו נענה קודם כל למהותו הפנימית, מה יש לו לתת לאחר?

ריצוי, היעדר הגבולות, ביטול עצמי – כל אלה מאד מְרוֹקְנִים. ומתוך הריקנות הכואבת הזו (שיוצרת אינסוף התמכרויות כדי למלא אותה, וזה לפוסט אחר) מה נותר להעניק לאחר?

מי שמכיר אותי יודע כמה נתינה יש בי. ומה שמאפשר את הנתינה הזאת היא המלאות שלי הבאה מבפנים, מתוך כך שאני מיושרת עם האמת הזורמת דרכי. אני לא מחפשת בחוץ מקורות שימלאו אותי. כמובן שאני נהנית ושמחה להיות מוזנת מאהבה, חברות, שיתוף, כל אלה נחוצים והכרחיים בחיי. אוהבת לתת אותם ואוהבת לקבלם. אך אינני תלויה בגורמים חיצוניים שנותנים לי משמעות, מראים לי את הדרך.

הדרך נובעת מהחיבור שלי לשלם. כולנו מחוברים לשלם הזה שאפשר לכנותו בכל מיני שמות. וכך, כולנו מחוברים במארג של חוטי זהב.

אך הַנּוֹחוּת הַמְּטַמְטֶמֶת מוציאה את החיבור הזה מכלל שימוש. זו המטרה שלה. וכדי להתחבר מחדש, צריך להסכים לאי-הנוחות. ואז, טעמה המתוק של החירות מתחיל להופיע על לשוננו.

אז מאחלת לכולנו, אם כבר חוגגים את החירות, שכל אחד מאתנו יעשה צעד אחד קטן, בכל תחום שהוא, למען החירות שלו. אם זה בריאות, יחסים, ביטוי עצמי; צעד קטן אחד של עמידה על האמת הפנימית, בלי ויתור על עצמו , ללא ריצוי, ללא הקטנה עצמית.

מוכנים להעניק לעצמכם את המתנה הזאת?

18.4.2024