חֶרְדַּת נְטִישָׁה מִישֶׁהוּ?

בימים האחרונים שמעתי משהו חזק שלקחתי אלי: שני דברים שצריך להיות טובים בהם בחיים: האחד – לדעת להגיד לא, האחר – לדעת לקבל דחייה.

הראשון, אפשר לומר שאני ממש מתקדמת איתו, יש עוד עבודה אך החיים נותנים עוד ועוד אפשרויות להתאמן.

והשני, וואו. זה משחרר.

עברתי חוויות דחיה לא פשוטות בחיי. ולכן פיתחתי לי אסטרטגיה של הדיפה ודחייה של כל מה שעלול "לסכן" אותי. במקרים אחרים פשוט נמנעתי. כשנמנעים אין סכנות. הכי בטוח ושקט, אך גם לא ממש חווים את החיים.

שנים ארוכות חייתי לי במגדל השן הזה, ופשוט בחרתי חוויות בִּמְשׂוֹרָה. להגיד לכם שסבלתי, לא. נהניתי ממה שמגדל השן יכול להציע. הוא בכל זאת גבוה וקרוב לרוח – אזור הנוחות שלי. מידי פעם בכל זאת הצצתי החוצה, ואכן נפגעתי. נדחיתי, נהדפתי.

ובכל פעם נדרתי בקול יותר חזק שלא אעשה את זה שוב.

אך החיים ממשיכים להתעקש ולפתות אותי, לשמחתי ממש.

ההתבגרות מביאה עמה תשוקות לחוות את העומק של החיים, את העסיסיות שלהם. ולא רק במובן הרוחני כפי שאני כל כך יודעת לעשות, אלא במובן הרגשי, החווייתי, החושני. וואו, שם, תקשיבו, אין מצב ללא סיכונים. ואני, פחדנית משו משו, ובכל זאת מוצאת את עצמי במאורת הארנב הרגשית עַד דְּלָא יָדַע.

כי נפל לי אסימון ענק.

הבנתי שכאשר אני מפחדת שמישהו ידחה או יעזוב, ולכן אני נמנעת לחוות, משהו חמור יותר מתרחש:

אֲנִי נוֹטֶשֶׁת אוֹתִי.

אֲנִי דּוֹחָה מֵעָלַי אֶת הַמַּתָּנוֹת הַמַּדְהִימוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לְעוֹלָם לָתֵת לִי.

אֲנִי נִמְנַעַת מִלַּחֲווֹת אֶת עַצְמִי בִּמְלוֹאִי, אֶת הַחַיִּים בִּמְלוֹאָם.

כי כל הטוב והעסיס והחושניות, והאהבה, כן, האהבה, והחיבור העמוק הנשמתי הזה... כל אלה מגיעים עם תווית אזהרה: סכנה! הלב עלול להישבר, הנפש עשויה להיסדק, הציפיות עלולות לא להתגשם באופן שֶׁפִנְטַזְנוּ, הפתעות תתרחשנה...

ולמטה באותיות קטנות כתוב: אלה החוויות הכי עמוקות ומדהימות בחיים. אין עליהן ביטוח, אין הבטחה, פרט להתפתחות, צמיחה, הנאה, רכבת הרים, פתיחת הלב וצלקות בצורת כוכבים וקסמים.

ופתאום קלטתי, שאם כבר חֶרְדַּת נְטִישָׁה, אז מעדיפה לאמץ את הפחד לנטוש את החיים, מאשר את הפחד מלחוות אותם.

בּוֹחֶרֶת בַּחַיִּים.

16.4.2024