מי אהיה בלי הסיפור שלי

הבוקר, הייתה לי שיחת ליווי עם בחורה ממש מיוחדת, נכנה אותה כאן סיגל.

שוחחנו על הצעדים שסיגל מתחילה לעשות כדי להחזיר לעצמה את השמחה ואהבת החיים, היצירתיות והעשייה שלה, אחרי אירוע משמעותי מאד ומטלטל שעברה לא מזמן, וגרם לה לעצור ולרצות לחשב מסלול מחדש.

וזה קל כי סיגל מחוברת לעוצמה שלה, מקשיבה לקול הפנימי האינטואיטיבי שמכוון אותה, אך כמו כולנו, לפעמים המיינד מעמיס על עצמו כל מיני סיפורים לא רלוונטיים (אך מאד משכנעים), ומאבד כיוון.

והשיחה הלכה לכיוון של זיהוי והפרדה בין התודעה הקולקטיבית המתוכנתת שמשפיעה עלינו (בכל מקום מדברים על החרדות ועל הַצֶּפִי לְבּוּם-טְרָאח כזה או אחר, תיאוריות מכאן ועד לאירן כמעט...) לבין תודעתה של סיגל עצמה שיוצרת עולם של שמחה ויצירה ותדר של אהבה טהורה.

ובעצם הבנו, שכדי שהתודעה הקולקטיבית תשתנה, כל אחד שיכול ועושה את העבודה הזו של; לחיות מתוך שמחה, אמת ואהבה, מתוך חיבור לטבע, לטוהר ולקוסם הפנימי הטמון בכל אחד מאיתנו, כל אחד שכזה הינו משמעותי מאד לשינוי הקולקטיבי שאנו מבקשים ליצור, ואכן יוצרים.

והטרדות, הפחדים, המקומות שנופלים בפח של ההשפעה מבחוץ, הם אינם כל מי שאנחנו. הם חלק קטן בתוך הרב ממדיות המופלאה שנקראת בן אנוש. בתוך הדבר הגדול הזה שאנו, יש חלק קטן, המאמין לסיפורים, מאמין לרעיון שאנחנו קטנים וחסרי יכולות. ורק צריך לדעת איך להתייחס למקום הזה. הוא שם. קודם כל לקבל אותו. לתת לו את המקום שלו. אפילו לרדת לרזולוציה חדה וליצור רשימה של כל הפחדים, החרדות, הסיפורים...

וכשיש לנו רשימה שכזו, אפשר לתת לה לשהות במחברת במקום בראש. ולראות שהרשימה הזאת היא לא אנחנו.

וואו, איזו הקלה!

אנחנו גדולים, יפים, רב ממדיים, ובתוך כל המופע העוצמתי הזה, גם החלק הזה קיים.

ומכאן אפשר להתחיל להתבונן בו, ולראות איך לפטר אותו, לאט לאט, מתפקיד המנכ"ל.

7.4.2024