מתעקשת

איזה יום חזק היה היום, וואו.

אנרגיות כל כך חזקות שאני כל היום עם מתח פנימי כזה, לא יודעת אם זו שמחה או חרדה.

כנראה גם וגם.

נפגשתי עם חברים בטבע, קצת לשוחח על מה ואיך עושים אם וכשיקרו כל מיני דברים שאנחנו "יודעים" שיתרחשו, מתישהו בעתיד. אולי הקרוב.

וכל הדרך הרגשתי מוזר.

והטבע היה מופלא, והחברה נהדרת, ויחד עם כל זאת הרגשתי שמשהו כבר לא עובד לי בכל העניין הזה של תכניות לשעת חירום וככה. לא כי זה לא חשוב ונכון לעשותן, או לחשוב עליהן... זה חשוב ונכון. ברור. רק שבית החזה התפוצץ לי ממועקה.

ואז לפתע הרגשנו שם שהכי חשוב בעצם זה החיבור ביננו, זה הקשרים הבלתי אמצעיים, לשבת ביחד ולחגוג את מה שכן עובד ונפלא, את האהבה, החברות, האביב, את הידיעה שאנחנו יכולים לכל מה שאולי יגיע מחר ואולי מחרתיים.

ובדרך חזרה עלה בי המון עצב. על כך שכבר אינני תמימה כמו שהייתי, שאינני יכולה להסתגר בבועה שלי, הצבעונית והקסומה שהייתי בה רוב חיי... אפילו כשכבר למדתי מה קורה בעולם הזה, ממש מזמן, לפני יותר מעשור, עדיין הכל היה רחוק, ויכולתי לשים הכל בצד. היום כבר קשה לשים בצד. בלתי אפשרי למעשה. וצריך המון כוח להישאר חיובית ושמחה חלק מהזמן, ולאהוב את החיים.

ואיזו אירוניה, זה מה שבאתי לעשות בסיבוב הזה, לאהוב להיות בחיים. לאהוב לחיות. לא קלה לי המשימה הזאת עכשיו. לא קלה.

אבל אני מתעקשת.

עקשנית אחת.

30.3.2024