פשוט מְאֹהֶבֶת

בְּמָקוֹם שקיים פחד, האהבה נדחקת לפינה. היא פשוט לא יכולה לנשום בחברתו. היא נאלמת. נעלמת.

מסתבר שרוב האנשים, רוב הזמן, מוּנָעִים מתוך פחד.

אין זה משנה איזו תווית מודבקת על הפחד הזה, והאם הוא 'מוצדק' או לא.

המפגש של הפחד עם אהבה יכול למוסס אותו. תכלס, זה הדבר היחיד שיכול. אך נדרשת בשלות עמוקה, מוכנות לשחרר, להיפרד מהאחיזה בפחד.

איך זה יכול להיות שאנו אוחזים בפחד ולא בוחרים באהבה?

לא הגיוני.

נכון. כי הפחדים שלנו לא מראים את עצמם ככה על פני השטח, עם תווית זיהוי. הם מופיעים כאמונות, רעיונות, מחשבות וערכים.

אין לנו מושג שהם שם, הפחדים האלה. והם מנהלים אותנו. יש לנו סיפורים מעולים אשר דואגים להשאיר אותנו במקומות הנוחים שלנו. וגם אם יש לנו קצת מושג, בדרך כלל אנחנו לא צוללים לעובי הקורה כדי לחפור, לגרד ולחשוף אותם.

אני רואה על עצמי בתקופה האחרונה, כל מיני "אקסיומות" שֶׁגָּרוֹת לי בראש, "ערכים" ועוד כאלה כל מיני, שנמצאים שם כדי לשמור עלי מפני עולם האהבה והאינטימיות, שהחלק המודע שלי רוצה להתפלש בהם.

בשנים האחרונות אני מתקלפת בקצב מסחרר. רבים מהסיפורים שהזדהיתי איתם השתנו, חלקם נעלמו, ואלה שעדיין מדברים את עצמם נחלשים וכבר בדרך החוצה. אני מוכנה להסתכל לפחדים בעיניים, דרך המראות שאני רואה מולי - וכרגע אלה הגברים שעוברים וחולפים בשדה האנרגיה שלי. חלקם הגדול, לשמחתי, וירטואליים לחלוטין.

וירטואליים או לא, הם עושים את תפקידם. משקפים, מקרינים, מעוררים.

מתחת לכל הסיפורים, ההצדקות והשיפוטים יושבים כמה פחדים ראשוניים שמשותפים לכולנו:

הפחד שלא נוכל להיות עצמנו ביחסים אינטימיים,

הפחד שנלך לאיבוד בתוך קשר,

הפחד שאנחנו לא מספיק.

יש עוד ווריאציות כאלה ואחרות כמובן.

וכן, ניתן לתרגל מספר דברים שתומכים ועוזרים ומשחררים אותנו מהפחדים האלה, לפחות במידה כזו שנוכל להתנהל לצידם, בלי שיתוק, ולהפסיק להימנע מהחיים.

למשל תרגול הצבת גבולות, אמירת לא והיכולת לקבל דחייה... ועוד כהנה וכהנה. ויכולה לומר מניסיוני, שהתרגולים האלה יוצרים גלים של אהבה עצמית, העצמה ושמחה שאינה תלויה בדבר.

אז רציתי לְהִתְאַהֵב. והנה, זה קורה לי.

מְאֹהֶבֶת בחופש להיות עצמי, להכיל את כל הַפָּנִים שלי.

מְאֹהֶבֶת בתנועה הקלילה שהקבלה הזאת יוצרת.

פשוט מְאֹהֶבֶת.

30.4.2024