תשוקה

היה עולם אחר פעם.

היו חיים לא דיגיטליים.

לצעירים זה נראה פרה היסטוריה, אך אני זוכרת הכל, הכל, בבהירות.

הבוקר, בחושבי על כל מיני מפגשים וירטואליים ואחרים שיש לי עם גברים, שממש לא גורמים לי להשראה ולחשק, מכל סוג שהוא, נזכרתי באהבה הגדולה שהייתה לי כשהייתי בתחילת שנות השלושים שלי.

הייתי אמא לילדון בן שנתיים שלוש ככה, חד הורית. זוג חברים שהיו לי אז הכירו לי מישהו מירושלים.

ושוחחנו בטלפון. טלפון קווי, זוכרים?

החיבור הטלפוני היה מיידי. על הקו בין ירושלים לגבעתיים התחיל סיפור אהבה.

לקח כמה שבועות עד שנפגשנו, זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. באתי לירושלים באוטובוס, לשכונת נחלת שבעה של פעם. היה חורף, בשבילי זה היה כמו חו"ל.

והמפגש היה מדהים.

מה שחיבר אותנו מיד היה ששנינו אאוט-סיידרים, שונים באופן מהותי מהסביבה. וכמו מצאנו זה את זה והרגשנו שייכות וקבלה. והיה עוד משהו עמוק ביננו – האהבה למוסיקה.

מוזיקה שונה, אחרת. בימים בלי יוטיוב, סטרימינג... בלי אינטרנט.

איך מגלים מוסיקה חדשה ומיוחדת בלי כל אלה?

הולכים, כן תאמינו או לא, רגלית, לחנויות דיסקים (מה זה?!) ומבקשים לשמוע את החדשים בז'אנרים האלה.

היינו מפתיעים זה את זה בדיסקים חדשים. בנינו את הספרייה המשותפת שלנו, התענגנו על רגעי הגילוי האלה של להשמיע זה לזה את הרכישות החדשות.

הוא היה מגלה יוצרים מעניינים בתוכניות מאוחרות בלילה ב MTV, ואני הייתי מאזינה ליואב קוטנר בכל יום בשעה 15:00, תוך כדי העבודה שהייתה לי במפעל אופנה, כמעצבת. ומיד כשסיימתי לעבוד הייתי הולכת לחנות הדיסקים ומחפשת אוצרות לפי קצוות החוטים של קוטנר.

וואו, כמה קסם היה בחיבור הזה. וכמה משיכה ואהבה. מעולם לא חשתי ככה שוב.

ארבע שנים קסומות.

אני מתגעגעת לרגשות אמתיים, לחיבור עמוק, לְמַתְאִימוּת הזאת, שדבר מבחוץ אינו יכול לפרק אותה.

לאנושיות הזו שלא מושפעת ממסכים מרצדים, מלייקים ומשיווק עצמי.

הייתי שמחה לחזור לתקופה הזו קצת, לביקור, להתערבב בתום ובמתיקות.

🤍

הפוסט הזה נכתב בעזרת בינה ורגש אנושיים.

והשיר - הרכב מדהים בשם Lush.

6.7.2024