תֶּדֶר עוֹלָמִי חָדָשׁ

לכבוד האביב שהתעורר בתוכי אני מלאת הוקרה לחיים שעוברים דרכי עכשיו.

יש רגעים שזה ממש לא מובן מאליו.

כבר כמה שנים שהייתי משובללת בתוך עצמי, נעולה במנזר של נשמתי. לא באמת הייתה לי ברירה, החיים ביקשו ממני (אולי אפילו לא ממש בנימוס) לעשות בדק בית עמוק. ואני, לא צריך לשכנע אותי יותר מידי, כשמדובר על למות כדי להיוולד מחדש, תמיד קופצת ראשונה.

רק מה, למות, יאללה מַתִּי. להיוולד... או, אז עם זה היה עניין.

חל עיכוב... הלידה פשוט לא התרחשה.

ובתור אחת שמתה וְנוֹלֶדֶת מחדש באופן די תדיר וסדיר בחייה, ההימצאות בריק זמן כה רב הייתה מטלטלת וקשה מנשוא.

לא כולם ראו מבחוץ, איכשהו גררתי את התדמית החיצונית כדי שתחזיק מעמד. אך בסתר ליבי רציתי שהיא תעוף לכל הרוחות יחד עם כל מה שעזב והשתחרר.

בשלב מסוים 'הבנתי' מה קורה לי. ברמה הָאַסְטְרוֹלוֹגִית-הְיּוּמֶן-דִּיזָיְנִית יש הסבר לכל המצב הזה ששהיתי בו. לרגעים זה היה מעודד כי ידעתי שמתישהו זה ייגמר, רק לא ידעתי מי ייגמר קודם: התהליך או אני.

ובינתיים, בעודי מתעופפת בתוך הָרִיק-חֲסַר-כּוֹחַ-הַמְּשִׁיכָה-הַזֶּה, עשיתי סדר בכל המגרות שלי, הפכתי את חדרי ליבי, ניקיתי את מסדרונות הנשמה. לא וויתרתי.

ואיכשהו, המטען החורג הזה שסחבתי על גבי התחיל להתמוסס לו.

הכאב העמוק, הבדידות והעצב לאט לאט השתחררו. ופתאום חוויתי את הקלילות שאני כל כך אוהבת בי, חוזרת אלי.

עולמי הקטן הפך שוב משחור-לבן לצבעוני.

הקסמים שבו לקצות אצבעותיי.

הפתעות מתוקות חזרו להופיע, מפזרות אבק כוכבים בתוך התמונה הרחבה הפחות נחמדה (כרגע) של עולמנו.

חזרתי להעריך את המסע הַבִּכְלָל-לֹא-פָּשׁוּט שלנו כאן.

תֶּדֶר עוֹלָמִי חָדָשׁ.

שווה לחכות.

1.4.2024