האמת, התגעגעתי לכתוב. אבל כשאין מקום לשתף, והמגירות שלי מלאות ואין בהן מקום מיותר, המילים מתעופפות עם הרוחות המזרחיות של כחל.
וכמו תמיד, הַהַמְתָּנָה הביאה עמה את הפתרון, וגם העזרה לא אחרה להגיע.
ולרי נתנה לי הזנקה מדהימה, והנה סיימתי לעצב את בְּלוֹגָאיָה. ואיך אעלה אותו לאוויר העולם בלי פוסט בכורה? ובעודי מתכתבת עם חבר, תוך כדי הליטושים האחרונים של העיצוב, שאלתי אותו על מה לכתוב.
"תכתבי על פחד".
חתיכת נושא להתחיל איתו, אבל הכי רלוונטי EVER.
לפני שבאתי לכחל היה לי פחד גבהים הָרְד-קוֹר. עדיין יש ממנו בתוכי, אבל מכיוון שגידלתי כאן בכחל צוּק-מַחְמָד (הברקה של רן), אז אני כבר בקלי קלות עומדת על הקצה שלו מידי בוקר, משקיפה על היום העולה ושותה את הקפה שלי.
ראיתי במשך החודשים האחרונים איך הפחד הזה לאט לאט התמתן לו. עדיין יש תחושה כזו של נִסְעָרוּת, כשאני מתקרבת לקצה, אבל זה אפילו נעים באופן מסוים. אין ספק שהגוף מאותת לי להיזהר כשאני ליד הקצה, כי אבדן שיווי משקל קטן או החלקה על סלע רטוב יכולים אכן להביאני למצב תעופה ללא נחיתה רכה. לכן, זהו פחד בריא, פחד ששומר עלי.
במקור, פחד בא כדי לשמור עלינו. לדחוף אותנו לפתח אינטליגנציה שתעזור לנו ליצור יסודות של מידע וכלים כדי להתמודד בחוכמה עם הדבר שממנו אנו פוחדים. כמו האדם הקדמון שלמד לצוד חיות כדי לא למות מרעב ולא להיאכל על ידיהן. פחד ההישרדות דחף אותו ללמוד ולהתפתח. זו דוגמה לפחד אינסטינקטיבי.
אבל פחדים מנטליים שאינם מעוגנים בחיים אלא מבוססי סיפורים, אלה הפחדים שדוחפים אותנו לפינה חשוכה, לא להתפתחות וגדילה. המיינד שלנו לוקח פיקוד ומבעית אותנו, ממש.
הפחד שאופף חלק מאוכלוסיית הכדור הזה, בנוגע לְנֶגַע-יִף מסוים, אין לו קשר למציאות כלל. זהו לא פחד הישרדות טבעי ובונה. זוהי חרדה מנטלית המושתתת על תִּכְנוּת, בּוּרוּת, קַטְנוּת-רֹאשׁ, שְׁטִיפַת מֹחַ וְעוֹד מִינֵי תּוּפִינִים.
פחד שכזה אינו דוחף לחקירה, ללימוד, להבנה. אין רצון למצוא פתרון בריא לנושא או להסתכל לפחד בעיניים. אין אף אחד בבית. המיינד השתלט ופלש לכל חלקה טובה.
יש סיבות מדוע חלק מהאוכלוסייה נגוע ב.נ.ג.י.ף החרדה הזה. כפי שהזכרתי קודם, זהו תכנות. והתכנות הזה מונע את יצר החקירה הטבעי, הנועד למעשה להגן על האדם מפני המיינד שלו. אותם אנשים שאנו מראים להם עוד ועוד עדויות על הזוועות המתקיימות בשם "הלוחמה לבריאות האזרחים", ועיניהם אינן נפקחות, זה לא כי הם לא רוצים. הם לא יכולים. אדם חופשי באמת, שאינו לכוד בתוכנות ומשוחרר מעבותות תודעתיות לא יכול להגיע למצב של חרשות ועיוורון שכאלה.
הפחדים המנטליים האלה המוחדרים בנו כבר שנים על גבי שנים, אכן דוחפים חלק מאיתנו, אך לא לחקירה וצמיחה, אלא למעמקי האפלה של הבורות, צרות האופקים ודיכוי נפש האדם הבנויה לחופש והתרחבות.
לכן, אין מנוס מקבלת העובדה, שהאנושות מתפצלת לשני נתיבים שונים. נתיב החרות המוביל לאחריות אישית ויושרה ללא פשרות, ונתיב הבורות המוביל לשליטה ודיכוי.
ואכן, יש בתוכי עצב מסוים. חלק מהאנשים שאני אוהבת אולי שייכים לנתיב אחר משלי. ויחד עם זאת, לי ברור לאן אני הולכת, מה מוביל אותי ומה החזון. וגם בנתיב הזה יש פחדים. אבל זה כבר לפעם אחרת.