בלילה, לפני שהנייד ואני עוברים למצב טיסה, צצה לי ההודעה הזו:
"הפיצול הזה שמתרחש כאן...אני עוד לא מבינה אותו. לאן כל האחרים הולכים? הם גם חלק מאיתנו."
אכן מתרחש פיצול.
אך למעשה, הפיצול הזה התחיל לפני זמן רב מאד.
אפילו במונחים של החיים שלנו העכשוויים; כל אותם אנשים שחונכו מרגע לידתם להאמין ולבטוח במה שהם רואים במדיה, במה שמלמדים אותם בבית הספר, וממשיכים לספר לעצמם את הסיפור שהממסד לטובתם, משתפים פעולה עם כל דבר בלתי הגיוני שמפילים עליהם בשם משבר זה או אחר... כל אלה כבר מזמן הונחו על נתיב מסוים.
אנחנו אלה שלא קלטנו.
לא הבנו עד כמה תִּכְנוּת הַתּוֹדָעָה חזק. נכון, עלינו הוא לא השפיע באותה מידה, אך אנו כנראה מעטים. בכל משפחה יש אולי כבשונת שחרחרה אחת, או יותר נכון צבעונית, או אולי בכלל נמר, שראה את זה, הבין מֵמַד מסוים של זה, אולי אפילו לא לגמרי באופן מודע, אבל ההכרה בַּטֵּרוּף הייתה שם במידה זו או אחרת.
ולא ידענו מה עושים עם זה. פשוט הרגשנו.
בעודי כותבת שורות אלה, טלפנה חברה, ושוחחנו בדיוק על זה. על ארצנו המאד קטנטונת, שהרוב המכריע של תושביה מובל לחלוטין כצאן אל המנגל, ואשכרה לא רואה! ולא רק שאינו רואה, אף משתף פעולה בחדווה וּפוֹעֶה בווליום גבוה על כל מי שמעז לחשוב עצמאית ולהרגיש מה נכון לו.
זה מאד כואב. זה כואב לראות רובוט מתוכנת חסר רגשות שמנהל את החגיגה הזו בשם מפעיליו.
זה כואב מאד לראות אנשים רבים וטובים, שֶׁמִּבּוּרוּת, צָרוּת-אֳפָקִים וְתַרְדֶּמֶת בִּשְׁלַב מִתְקַדֵּם, בוחרים לאבד עצמם (מבלי) לדעת.
וחלק מהאנשים האלה הם בשר מבשרינו.
אז יקרה שלי, שאלת אותי "לאן הם הולכים?"
מריונטות הולכות לאן שהמפעיל שלהם מְכַוֵּן. רובוטים הולכים לאן שהאוחז בַּשְׁלַטְרָחוֹק מנתב אותם.
והמתכנת הזה הוא לגמרי לא מכוחותינו.
ולנו נותר להיות התדר החזק שאנחנו, כי זה הדבר היחיד שמשפיע על כיוון העניינים על הכדור הכחול הזה. ועכשיו כחול מסתדר יופי עם הֲמַצַּב-רוּחַ הַבְּלוּזִי הזה.
ולרגע, לשנייה לא לחשוב שזה קל. אם יש משהו שזה בטוח, זה שזה לא קל.
קל זה להיות רובוט. לאט לאט, התחושות שעוד נשארו שם הולכות ומתקהות, ומתחסלות.
נותרת חסינות-נגד-חיבור-פנימה, קולטני הפחד מוגברים, וכמובן, הַצִּיּוּת הָעִוֵּר מְכַכֵּב.
אז לא מרגיש לי שזה הנתיב שלי.
ושלך?
1.3.2021