אהבה עצמית זה הקטע שלי, מאז ומתמיד. זה תכ'לס מה שבאתי לכאן ללמוד, לחיות ולהעביר הלאה. כל חיי זה היה שם, גם הרבה לפני שראיתי את זה "כתוב" במפת העיצוב שלי.
אמא תמיד אמרה לי שאני אגוצנטרית. המילה הזו נחקקה בתוכי כמשהו שאחרים רואים כתכונה לא יפה. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להתייחס קודם כל לעצמי. זה היה ביני לבין עצמי, לא בחוץ בקול רם, כי בכל מקרה הייתי ילדה מופנמת מאד ועסוקה בענייני בחדרי.
כשגדלתי התחלתי לשים לב שאנשים אחרים עסוקים רוב זמנם בריצוי. זה היה לי מאד מוזר, עם זאת מאד ברור, לא הבנתי מדוע והרגיש לי שאצלי זה אחרת. ושלא תטעו, גם אני ריציתי בדרכים כאלה ואחרות, ויחד עם זאת ראיתי את עצמי עושה את זה ומעולם זה לא הרגיש נכון וגם לא החזיק מעמד.
ואז, לאט לאט ראיתי איך המקום הזה מתעדן והופך לקבלה עצמית. לא עיסוק בעצמי ושמירה על עצמי מתוך פחד מלהתערבב, אלא יותר ויותר הסכמה למי שאני, למיוחדות שלי ולשונות שלי. וכשהגיע העיצוב האנושי לחיי, דֻּיַּקְתִּי עוד ועוד והתחלתי באמת 'להתאהב' בעצמי.
מה זה בעצם, אותה אהבה עצמית?
למעשה, זהו צורך הישרדותי. פעם, לפני עידן ועידנים, היו טיסות לחו"ל. זוכרים? והדיילת, חמושה בבינה טבעית או מלאכותית הייתה מסבירה בתחילת הטיסה שאם קורה מצב חירום, ההנחיה הייתה קודם כל לחבוש בעצמנו את מסכת החמצן ואח"כ לילדנו. זו אהבה עצמית. אם אני לא מקבלת חמצן, לא אוכל לתת לאחר, להעצימו ולתמוך בו, בכל דבר שהוא.
ומשום שהחברה המתוכנתת מַתְנָה אותנו "לדאוג" קודם כל לאחר, אז אנחנו מוותרים על עצמנו, וכשנִגְלֶה לנו נתיב האהבה העצמית, הוא עלול להיראות לנו כאגוצנטריות או אגואיזם ועוד ביטויים פסיכולוגיים-בגרוש כאלה.
אז כן, בהתחלה אנו עפים על עצמנו. סוף סוף מתחילים להרגיש סבבה בתוך העור שלנו, עם כל מיני רבדים ואיכויות שאולי היו שנויות במחלוקת בין עצמנו לבין הָעַצְמִי-הַמֻּתְנֶה שלנו.
אבל אז, אם עברנו את השלב הזה בשלום, מיצינו אותו, מגיעה ההבנה שאין בעצם "עצמי" לאהוב. אפשר פשוט להיות. הוויה נוכחת שהיא האהבה עצמה. לא אהבה רוּחְנִיקִית אוֹם טַנְטְרָה וְשִׁוָּה.
אהבה טהורה שהיא חומר בפני עצמו, תדר, מהות בעלת נוכחות חזקה ולא כל כך אוורירית אפילו. אי אפשר לא לחוש אותה ולהיות מושפע ממנה.
להיות האהבה הזו זה לאהוב להיות בחיים, בלי אג'נדה, בלי צורך שהעלילה שלהם תהיה כזו או אחרת.
פשוט להיות. ולאהוב את המקום עליו רגלך דורכת.
החיים מורכבים מלידתן ומותן של זהויותינו השונות.
וההוויה האמיתית נמצאת שם, בַּפּוֹסְט-מוֹרְטוּם שֶׁל הַהִזְדַּהוּת.
לכן אני אוהבת למות פעם אחר פעם. כל סיבוב שכזה הופך אותי יותר ויותר לאהבה.
❤️
נ.ב. אהבתם את השיר?
12.3.2021