אני חייבת הרבה מאד לפִּיקָאצ'וּ.
כן, הפוקימון הצהבהב הזה, שֶׁאָשׁ הַמְּצֻיָּר בחר בו שוב שוב בדיבוב צעקני בתוך המסך הממגנט שבסלון שלי, וחדר לי למוח, עד שפשוט הוצאתי את הטלוויזיה מחיינו.
ודווקא, תופתעו, את פִּיקָאצ'וּ אהבתי מכל הפוקימונים. ולפניו היו יצורים אחרים על המסך, אך ככל שבני גדל, התגבר גם הסאונד המחורר והקודח מתוך המסך. מזל שאני אקוסטית שכזו, הדפתי את מְכוֹנַת הַתִּכְנוּת הזו מהבית לפני עשרים וכמה שנים.
אז כמובן שנהיה לי שקט מתוק במקום הקשקשת, ובני התחיל לקרוא ספרים של 1000 עמודים באנגלית ובעברית, ולא רק שמעולם לא התחרטתי, אלא שיש בי משהו שנדחה על ידי המכשיר עצמו, אפילו כשהוא כבוי. משהו בי חש את התדר הזה שממגנט אותך, שמושך את המיינד שלך להתחבר לשקע ולשקוע לתוך האפלה המחשמלת הזו, המסממת הזו.
נוצר אצלי ניתוק כמעט מוחלט מעולם המדיה. בזמנו לא הבנתי כמה זה משמעותי, וכמה נקיה זה השאיר אותי. חדשות כבר לא שמעתי או קראתי שנים קודם לכן, והייתי עסוקה בקריאה, ביצירה, ובעולם הפנימי שלי. הבלחות של חיבור למידע מתומצת דרך הרשת התרחשו כשבני היה במקומות מאתגרים בצבא, וכמעט לא יותר מזה.
לכן שוב ושוב קשה לי לתפוס את הסגידה למראה השחורה הזו, המכשפת. לי זה נראה אָאוּט אוֹף קוֹנְטֵקְסְט, מי מבזבז זמנו מול מסך-ערפול-החושים הזה שעות על גבי שעות יום אחרי יום.
מסתבר שאני המוזרה, החריגה, הַמְּנֻתֶּקֶת.
וזה הפוך על הפוך. כי הניתוק מהמדיה הוא אחת המתנות שהובילה אותי לחיבור כל כך עמוק עם עצמי.
והחיבור למדיה, הוא הכלי החזק ביותר לנתק אותך מעצמך, ויותר מזה, להתחבר לתדרים אחרים שעושים בך מה שהם רוצים.
מעניין הא?
תמיד הייתי גאה להיות סְטִיַּת-תֶּקֶן.
3.3.2021