סוחטת תפוז אחרי תפוז, מערימת התפוזים שקיבלתי מגלי. הטעם מתוק ומרוכז, תפוזים אמיתיים של טבע, שגדלים בלי אג'נדה. מבטאים את כוח החיים המתפרץ, בלי צורך במניפולציות אנטי אייג'ינג למיניהן. מבעד לחלון המטבח הצופה לגינה הירוקה, מציץ לו ורד צהוב גדול. עוד יום מתחיל בפרק החדש, האחר כל כך של חיי.
התאקלמתי כאן בבת אחת. משהו בי נופל תמיד על הרגליים במעבר בין מקומות. אני מתאהבת, לומדת למצוא את היופי והקסמים הקטנים בכל מקום חדש אליו אני עוברת. יחד עם זאת, הפעם יש ניחוח שונה לכל מה שקורה לי. זו לא עוד עונה נוספת בסדרת חיי, זה ספין-אוף. לוקיישן אחר, זמן אחר, חלק גדול מהדמויות התחלפו, ולא נשכח את תפאורת הרקע הגלובלית השזורה בסיבי אנרגיה של שתי וערב לתוך סיפורי שלי.
מתענגת על המיץ הזה. לוגמת ולוקחת אותו פנימה בכל חושיי, בעודי מתחממת בשמש הטרום-חורפית בפינת הישיבה שלי בחצר. לא בא לי לקום בכלל, לא בא לי לעשות משהו "מועיל". רוצה להמשיך לשבת, לתת להרהורים לטייל אי שם, לחוש את הדשא הלח מתחת לכפות רגליי היחפות. פשוט להיות.
מהרגע שהגעתי לבית הזה, ואיתי המשאית של ההובלה, כאילו נמחקו חיי הקודמים. כבר כמה שנים יושבת בתוכי הידיעה שאגיע לחיות בטבע, בצפון הארץ. זה קרה רק אחרי שאמא שחררה את המימד הפיזי שלה. סגירת המעגל עם אמא, השהייה איתה בשנותיה האחרונות הייתה מתנה גדולה וחשובה עבורי. לא תמיד קלה כמובן, ויחד עם זאת, ככל שמצבה הפיזי הדרדר, ככה משהו ביחסים שלנו התהדק וחוטי הזהב המחברים ביננו הפכו יותר ויותר זוהרים. אני מתגעגעת אליה, ויחד עם זאת, יש בי שלמות וקבלה, ותחושת חופש. כמעט בכל יום יש בי עדיין את הרצון לצלם לה וידאו קטן כדי שתראה את הבית, להתגאות בתבשיל או עוגה מוצלחים במיוחד, וכמובן שתתפעל מגינת הירק הקטנטנה שלי. אני יודעת שהיא הייתה נמסה מאושר לראות אותי כל כך מאוהבת בחיים שלי כפי שהם. הייתי שמחה להכין גם לה כוס כזו של מיץ ולשבת איתה בגינה.
הבקרים שלי הם דייט עם עצמי על הדשא עם המיץ או הקפה. לעיתים רחוקות הַלְּבַדּוּת נקטעת על ידי חברה שנשארה לישון, או שָׁכֵן שמגיע ממש מוקדם לשיחונת של בוקר. אך לרוב, אני פוגשת אותי בבוקר, ככה, בפיג'מה, לדיבור צפוף על אהבת החיים.
11.12.2020