אתמול בערב, אחרי נהיגה ממש ארוכה, הגעתי לתחנת הדלק בכניסה ליישוב שלי וממש התחשק לי לעצור לתדלק בטורטית. כָּכָה אָאוּט אוֹף דֶּה בְּלוּ. בְּכָל זֹאת כָּחָל.
התחנה ריקה. יצאתי מהאוטו רק עם הארנק, נכנסתי לחנות הקטנטונת, ולפני שאני מספיקה להגיש למוכר את הטורטית הנכספת -
"קודם כל שימי מסכה".
"אני משלמת והולכת"
"לא."
"אז לא!"
יצאתי.
המיינד שלי התחיל להסביר שזה מצוין כי הגוף שלי לא ממש צריך את זה, הסכמתי איתו אבל זה לא רלוונטי.
התחושה הייתה חדה וברורה. זה הגיע אלי קרוב יותר ממה שזה היה קודם. תודה על זה. המפגש הזה אפשר לי לאמר לא. עד היום רק ידעתי לא, חשבתי לא, כתבתי לא. אבל עכשיו יכולתי לסרב באופן ברור.
(תומר אמר לי משהו יפה, שהסיסטם מסרבת למכור לי את הרעל שלה. אני כבר לא עומדת בקריטריונים.)
וזה באמת זעזע אותי. לא ברמה המנטלית. בגוף. פתאום חשתי מה נדרש מאיתנו. זו דוגמית קטנה, אך כשאנחנו מדברים על לאמר לא, זה לא רק תיאורטית. זה אמיתי. לסרב לשתף פעולה עם הדבר הזה, בכל רמה שלא תהיה.
נכון, טורטית זה לא משהו חשוב. מחר אולי יהיה משהו יותר "חשוב".
מה חשוב? הַחֵרוּת שלנו לבחור, להחליט מתוך הידיעה הפנימית שלנו מהם הגבולות שלנו ועד איפה ניתן להתקרב אלינו. רציתי לכתוב שזה סימבולי כי הנה מגיע חג הַחֵרוּת, רק שנזכרתי שאת זה לָעַסְנוּ בפסח הקודם. אין חגים יותר. יש התעוררות הולכת וגדלה על הכדור-השטוח-אולי-הזה, ובוזמנית לחלק נכבד מהאנשים יש קליטה מאד שטוחה את מה שקורה להם.
וזה עצוב, ונראה לי שזה מביא הרבה יותר כאוס מאשר (ליל ה-)סדר.
אז אני לא בתחושת חג אבל לחלוטין בתחושת חרות.
אי-אכילת הטורטית הזו, ולא כי היא חמץ, גרמה לי להתאהב בחרות שלי עוד יותר, לחוש אותה זורמת בעורקיי. היא שזורה בתוך הדי אן איי שלי, אר אן איי או מה שתגידו, לא חזקה בביולוגיה הטכנוקרטית, מְגַמַּת אמנות-ספרות בתיכון. מעולם לא חשבתי שזה יהיה הכיוון אליו תלך הכתיבה שלי, ואולי היא גם לא אמנותית יותר מידי, אך אין ספק שהחיוך שלי לא ארוז, והחמצן מגיע למוח. בלי זה, קצת קשה להרגיש חופשיים.
(ועכשיו נוסעת לחממות של אורנה להביא אוכל ירוק אמיתי, לא מטאלי של הסיסטם.)
17.3.2021