אתמול בקבוצת הצלילה שלי לעיצוב האנושי, "הצוללת", אחת המשתתפות חלקה עמנו שהיכולת להבין את המכניקה של העיצוב שלה, והמילים שפתאום מתארות בברור דברים שהיא מכירה בעצמה, כל זה גורם לה להתאהב במי שהיא יותר ויותר.
התמוגגתי מנחת כמובן.
לאהוב את עצמנו זה לא נרקיסיזם או אגוצנטריות חסרת תועלת ותוחלת.
אַהֲבַת-הָעַצְמִי האמיתית היא פשוט קבלה ללא תנאים של המבנה שלנו, של המכניקה. עם ה-כ-ל.
לא תמיד זה יפה ומבריק כמו שאולי היינו רוצים. לכולנו יש איכויות מעצבנות, לא קלות לאחרים, לא פשוטות עבור עצמנו. ובכל זאת, כש"הַמְכוֹנָהּ " שלנו מתנהלת נכון, עם כמה שפחות דִּיסְטוֹרְשֶׁן או זיופים, הכל מוצא את מקומו הַמֻּשְׁלָם בַּשָּׁלֵם.
הכי זורם ומדויק זה להיות אנחנו. בלי השוואות, ניסיונות להשתפר, להתגבר, להתייפייף. פשוט לרבוץ בבריכת היושרה שלנו, היושרה המכנית. לתת כבוד לאופן בו מתנהל הרכב שלנו: לזמן הנכון לו, לסביבה הנכונה לו, לאנשים המתאימים.
להסכים שלא הכל יהיה לפי מה שחינכו אותנו. כשאנחנו מתחילים לחיות את העיצוב שלנו עד הסוף, רוב הסיכויים שהרוב יקרה הפוך מכל מה שהתרגלנו.
לפעמים זה מפחיד. כולנו רגילים לְרַצּוֹת, לְהִתְפַּשֵּׁר, לְוַתֵּר פה ושם על עצמנו.
אבל הניסוי הזה מוביל למקום אחד בלבד: אהבה (עצמית) שאינה אישית.
נכון, יש מצב שבהתחלה יהיה קשה, אח"כ קצת נעוף על עצמנו כמה שאנחנו מהממים, ולבסוף מגיע האיזון. האהבה הזו הופכת לנוכחות ערה ונושמת, לתדר, להוויה. זה כבר לא "אני", כבר לא אהבה עצמית, אלא אהבת-העצמי.
וזה ממש דומה אבל המון שונה.
נכון מסקרן?
כולי עונג לדעת שתמיד יש עוד, זה לעולם אינו מסתיים, המסע המופלא הזה.
מזמינה אתכם לחקור איתי עוד כמה היבטים של אהבה לא אישית.
וזו אכן קפיצה אל הלא-נודע.
15.12.2021