ישר מהמיטה פחות או יותר, בפיג'מה, נָחַתִּי הבוקר על מיטת הטיפולים של שַׁי-מְכַשֵּׁף-הַגּוּפִים. התחלה כזו של היום מהווה תחרות קשה עם הקפה-של-בוקר על הצוק שלי, אבל תמיד מנצחת.
בדרך כלל אנחנו לא מדברים יותר מידי, מקשיבים לְפְּלֵיְלִיסְט שלי זה או אחר, ופשוט נהנים לנו. היום היה משהו שונה, שוחחנו קצת על המפה של שי, שהצצתי בה בשבוע האחרון. ראיתי שם את החיבור המדהים שיש לו למגע, שזו השפה שלו בה הוא משוחח עם העולם.
ופתאום שי אמר: "הגוף שלך רוצה להגיד לך משהו. רוצה לשמוע?"
אז ברור שאני רוצה, איך לא.
"הוא אומר לך שאת יכולה לשחרר את הַלְּבַד."
ובדיוק זו השאלה שעולה בי בתקופה האחרונה. מהרהרת ביני לבין הַחַסּוֹת שלי בגינה, האם המשהו הזה שהתעורר בתוכי שמבקש לחוש את הַבְּיַחַד, האם זה דפוס שתורו להשתחרר, או אולי במקרה זו תחושה הבאה ממקום עמוק ונקי.
אולי הזמן הגיע עבורי לחוות את הדבר הזה שמשהו בתוכי יודע שאפשרי, אך החיים הראו לי גרסאות לא-משהו-שלו, בלשון המעטה, ומתוך כל מה שחוויתי, ידעתי, ראיתי והתנסיתי, לא רציתי עוד מהדברים האלה.
ובמיוחד שאני כל כך אוהבת את הַלְּבַד שלי, ומטפחת אותו, ולא מוכנה שייקחו לי אותו...
אולי קיימת גרסת ביחד שאינה רומסת את הַלְּבַד?
אולי יש אי שם מישהו שֶׁאוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ מַסְפִּיק כדי לכבד את הָאַחֶרֶת, את השוני שלה, את הייחודיות שלה?
האם אני יודעת כזה גם?
אני מתבוננת במסר הזה מהגוף שלי. כל מה שאני עוברת בעשור האחרון קשור לחיבור לְמָה שהגוף יודע, להובלה שלו, לכניעה אליו.
אז אם הוא אומר, הוא בטח יודע, וכל מה שנותר לי לעשות הוא להמתין ולראות, האם ניתן לשלב באופן הרמוני ובאהבה, את הַלְּבַד והַבְּיַחַד.
(אה, ושי גם אמר שהגוף מוסר שאין דבר שאני לא יכולה 😊 )
28.2.2021